תצפית לנחל שיאון

בפתח המכרה

מקדש בהר סנאים

מה, אני עז?

בריכת מן

אנדרטה

את הקיץ הזה החלטנו לפתוח סמוך לאתר החרמון. חצינו את הגשר המשקשק העובר בין גדותיו של נחל סער בדרכנו אל היעד.
פקקים בעליה, תור לרכבל, ערימות שלג בצידי הכביש - אלו מקצת התיאורים להם זוכה אתר החרמון המפורסם בעונת החורף; אך ביום קיצי כמו זה - החניה כולה לרשותנו.

לעבר בקעת מן
טוב, אז מכיוון שלא ממש יכולנו לגלוש באתר הסקי בתחילת הקיץ, בחרנו באחד ממסלולי ההליכה אותם מציע אזור החרמון.
ירדנו מהכביש בעקבות הסימון האדום לבקעה שבמרכזה בולטת בריכת מן. אדמות הטרשים והסחף באזור הן אולי הגורמות להיווצרותן של בקעות מעטות כמו בקעת מן. התושבים הדרוזים משתמשים בבקעה כאדמת מרעה ובריכת מן מהווה "תחנת השקייה" לצאן ולבקר. מפלס המים בבריכה היה נמוך יחסית אך הוא נתון לשינויים המוכתבים ע"י תנאי האקלים בעונות השונות.
חצינו את הבקעה והמשכנו ללכת בשביל על השלוחה המרכזית של החרמון שבשטח ישראל - שלוחת שריון. מימין מתפתל ערוצו העמוק של נחל שיאון המפריד בינינו לבין שלוחת שיאון.
לאחר הליכה של כחצי שעה על דרך העפר כשמשמאלנו מתנשא הר כחל, פנינו ימינה לשביל ההליכה המסומן. כעבור הליכה קצרה בשביל הבחנו מימין, בתחתית הערוץ, חורבות של כפר נטוש. זהו כפר דורא, ששימש עד למלחמת ששת הימים כפריים לבנונים כ"בית חורף" צונן בימי הקיץ הלוהטים.

על הגובה
אנו נעים בטווח גובה בין 1200-1400 מטרים, כך שאפשר לומר ללא היסוס שהיום אנחנו על הגובה. לאורך המסלול מלוים אותנו עצי ערער וצמחיה ענפה שאינה שכיחה במקומות אחרים בארץ. השביל מקיף את הר כחל מצפון ומטפס לפסגתו מכיוון מערב. הפסגה עצמה נראית כאוסף של בורות ולועות שבהם שזורים עצים משונים.
כעבור שעת הליכה הגענו לפתחן של מספר מערות. המערות הנראות כמחילות - הן בעצם פתחם של מכרות שנחפרו ע"י תושבי המקום הקדומים, היטורים, במאות הראשונות שלאחר הספירה. במקום נחצב מינרל כחול שנקרא "כחל" או "גפרת עופרת" (ומשמו גם נגזר שם ההר) ששימש אותם לדברים שונים כגון צביעת חפצים וחלקי גוף.

הר סנאים
ירדנו מפסגת ההר בשביל תלול עד שהגענו לחיבור השביל עם דרך העפר המסומנת בסימון שבילים אדום. פנינו בה ימינה (דרומה) והלכנו בה עד שנתקלנו בסימון השבילים השחור, בו חתכנו ימינה והלכנו כחצי ק"מ עד להר סנאים.
במקום נמצאים שרידי מקדש שבנו היטורים בתקופה ההלניסטית- רומית. לפי השרידים הפזורים בשטח - כותרות, עמודים ואפילו שרידי כתובות ביוונית, ניתן להפעיל מעט את דמיוננו ולהסיק שהמקדש היה בזמנו מפואר מאד. בדרכנו חזרה לשביל המסומן אדום עצרנו לתצפית לעבר נוה אטיב.

כן, כן - אפשר כבר לראות את סוף המסלול...
חזרנו מעט בדרך העפר בה הגענו, והפעם במגמת עליה. את המנוחה הקצרה הבאה אילץ אותנו לבצע עדר צפוף של עזים, שהשתרך בסדר מופתי אחרי הרועה הדרוזי וחצה את השביל בו הלכנו. לאחר עליה רצופה אנו הגענו לבסוף לאוכף שבין הר כחל להר שזיף. במקום נמצאת אנדרטה לזכרו של טייס בשם איתן להב, שנפל כאן עם המסוק במלחמת יום כיפור.

מכאן ואילך סוף-סוף ירידה, ודרך העפר האדומה פונה ימינה וחוזרת לבקעת מן. לאחר סטיה קטנה מהדרך והתעכבות קצרה על שפת בריכת מן המשכנו בחזרה לרכב.
ואת הדרך הביתה - הרכב כבר ידע לבד...