חוות היענים

גשר אירי

מפעל הגופרית

מחצבות הגופרית

בית העם

מגדל המים

הכוונה המקורית היתה לסייר בגוש קטיף השוכן בדרום רצועת עזה, אולם בעיות בטחוניות אחדות הביאו אותנו בסופו של דבר לטייל באזור קיבוץ בארי.
מצומת יד-מרדכי פנינו שמאלה לכביש 34, בו נסענו עד צומת גבים. מכאן המשכנו בפניה ימינה לכביש 232 עד צומת סעד. בצומת זו פנינו שמאלה ומיד אח"כ ימינה עד הגעתנו לקיבוץ בארי. החנינו את הרכב בשטח הקיבוץ ויצאנו למסע רגלי.

על יענים ומכתשים
לאחר הליכה קצרה בצד הכביש היוצא משער הקיבוץ, הסתמנה פניה שמאלה (צפונה) על דרך עפר בסימון ירוק.
הלכנו לאורך הדרך כאשר לצידינו מגודרת מכלאת יענים. חלק ניכר מעדר היענים התלווה אלינו עד קצה המכלאה. הגדיל לעשות אחד העופות שהרהיב עוז וחצה את הגדר הפנימית על-מנת לתחקר אותנו קצת יותר מקרוב.
בהמשך ההליכה הגענו אל הכניסה לשמורת בתרונות בארי ולשפתו של מכתש בארי. סימון השבילים משנה צבעו לשחור ודרך העפר יורדת אל תוך המכתש וחוצה אותו.

אי-שם במרכזו של המכתש מתחיל שביל הליכה מסומן כחול הנמשך לאורך אחד מהערוצים הרבים המבתרים את המכתש. מכיוון שטיולנו נערך בחודש יוני פילסנו את דרכנו בסבך קוצים שליוה אותנו לאורך כל המסלול וכמו-כן נאלצנו "להיאבק" בכמויות בלתי-מבוטלות של חגבים שזינקו באויר ולמען האמת די הציקו. בשלב מסוים הוכרענו ע"י הקוצים ואת שארית השביל הכחול עשינו על דרך עפר המתמשכת במקביל אליו עד לחורשת אקליפטוסים.

בדרך למפעל
לאחר כשעת הליכה מתחילת המסלול סימון השבילים שינה שוב את צבעו - הפעם לאדום. קשה מאד לעקוב אחר סימון השביל, מכיוון שחלק מהסימנים שנצבעו על עצים או אלמנטים אחרים - דהו, ולפיכך חשוב להיעזר במפה ולשמור כל הזמן על הכיוון הכללי הנכון.
בסופו של דבר יוביל אותנו שביל זה לגשר אירי. כאן נתקלנו בצומת שבילים: האדום שממשיך וחוצה את הגשר והכחול המהווה את הכביש העובר על הגשר. נמשיך לנוע בערוץ הנחל בעקבות הסימון האדום, מעבר לגשר לכיוון מערב, שם על-פי המפה, נמצא בוסתן.
הערוץ הופך להיות חולי וטובעני וההליכה בו איטית. בסופו של דבר אכן הגענו לבוסתן המובטח העשיר בעצי שקד וכמובן בשיחי צבר. על-גבי עץ גדול מצאנו את סיום השביל האדום ותחילת שביל כחול נוסף המתפצל ממנו שמאלה.

דרך העפר הובילה לתוך חורש אקליפטוסים, ולאחר זמן מה לא ניתן היה לאתר את סימני השביל. בשלב זה פשוט המשכנו ללכת במעבה החורש, כשדרכי עפר חוצות אותו בכיוונים שונים, עד שלבסוף יצאנו מצידו השני לכביש בטון בעל סימון שבילים שחור. הלכנו על הכביש כמה מאות מטרים מערבה ואז פנינו ימינה על פי השילוט למפעל הגופרית.

שרידי הסטוריה וניחוחות גופרית
במהלך מלחמת העולם הראשונה, בקרבות לכיבוש הארץ מידי העותמנים, התחפרו באזור חילות משלוח אוסטרלים וניו-זילנדים. הם נכחו לדעת כי הקרקע רוויה בגופרית במידה כזו שהיא ניתנת לכרייה אפילו מפני השטח.
בשנת 1933 הוקם ביוזמה בריטית-ערבית משותפת המפעל לכריית הגופרית. הפועלים היו עזתיים שהוסעו מידי יום לעבודה. לאחר שפעל מספר שנים, נקלע המפעל לקשיים כלכליים ונסגר. בשנת 1942 הוקמה במקום מפקדת חיל האויר הבריטי וזו גם הסיבה לכל אותם כבישי הבטון שראינו קודם.

לאחר סיור בין שרידי המפעל חזרנו לכביש הבטון וממנו ירדנו בעקבות הסימון הכחול לבקר באתרי הכרייה עצמם. השביל עובר דרך מכתשים שנוצרו כתוצאה מחציבת הגופרית שמילאה אותם. צבעי הקרקע רב-גוניים ונעים בין צהוב-סגול-אדום, כשריח חריף של גופרית נישא באויר. בסמוך לשביל ההליכה פזורים מחסני תחמושת בריטים עזובים.

שלוש שעות על הרגליים ומכיוון הגב ניתן לשמוע את פכפוך טיפות המים האחרונות בקנקל.
עוד מדרונות חוליים ועוד מרבדי קוצים סבוכים, ואנו מתקדמים לאיטנו, מכים על חטא לאור הרעיון לטייל במקום בשיא הקיץ. לא נתקלנו בנפש חיה למעט שועל אותו החרדנו מרבצו.
מקץ עשרים דקות התחבר השביל לכביש המוביל חזרה לקיבוץ בארי. הליכה של מספר קילומטרים על השביל הביאה אותנו בחזרה לרכב אבל בכך לא הסתיים הטיול.

ולסיום סיומת...
נסענו ברכב בדיוק על גבי הכביש בו הלכנו לפני זמן קצר והגענו לבארי הישנה.
במקום, שנקרא בפי הערבים נחביר, התישבו ראשוני המתישבים באוקטובר 1946. ההתישבות נעשתה כחלק מהקמתם של 11 ישובים חדשים ברחבי הנגב. כיום השתמרו במקום בית העם ומגדל המים.
לאחר מלחמת העצמאות מצאו המתישבים מקום מתאים יותר להקמת הקיבוץ, והקימו את קיבוץ בארי במקומו הנוכחי כשני קילומטרים מכאן.

לאחר ביקור קצר באתר, שבמהלכו לא טרחנו לכבות את המנוע, זינקנו אל המכונית הממוזגת ועשינו דרכנו לתחנת הדלק הקרובה בשאיפה להרוות את צמאוננו...וטובה דקה אחת קודם.