מצודת אנטיפטריס

בריכת הנופרים

הפילבוקס והמסילה

הכניסה לחצר קאסר

ברוש הביצות

בית הבטון

הפעם החלטנו לטייל קרוב ולהרגיש רחוק.
למה הכוונה?
אז ככה - קרוב זה גוש דן שכשמו כן הוא. המלה גוש על-פי מילון אבן שושן: "רגב מוצק, חתיכה גדולה". בקיצור, בתוך הגוש הצפוף הזה בין מחלף לפקק מצאנו את המקום שאותו חיפשנו. המקום תחום בגדרות וידוע גם בשם גן לאומי ירקון.

מבצר אנטיפטריס
התחלנו את היום בביקור בתל אפק, שאחד האתרים הבולטים המתנוססים עליו הוא מבצר אנטיפטריס. המקום היה מיושב במשך תקופות רבות - מצרית, פרסית הלניסטית, בית שני, ביזנטית, צלבנית ועותמנית. הורדוס קרא למקום אנטיפטריס על-שם אביו, אולם המבנה שאנו רואים כיום הינו מהתקופה העותמנית, מימי הסולטן סלים השני, שבנה פה חאן מבוצר בין השנים 1571-1573. הסיבה לבניית המצודה במקום הנוכחי הוא שמכאן היא חולשת על המיצר הצר שבין גבעות השומרון והים התיכון. עד תחילת המאה ה- 20 עדיין שמשה המצודה כמקור לאבני בניין לכפריי הסביבה וזו הסיבה שהשתמרותה אינה מושלמת.
בתוך חצר החאן ניתן לראות את שרידי ארמון המושל המצרי. זהו המבנה השלם ביותר מסוגו שנחפר, והוא מתוארך לתקופת הברונזה (1250-1500 לפנה"ס). בארמון, שכיום רובו משוחזר, התגלו כלי חרס, חרפושיות, תעודות וממצאים נוספים. סמוך לפינה הדרום-מזרחית של המבצר מובחנים שרידים מהתקופה הרומית ובהם בתי עשירים שאותם חוצה הרחוב הראשי - קרדו מרוצף עם תעלות ניקוז לצידיו. רוב השרידים מתוארכים לתקופת הקיסר אלכסנדר סוורוס (193-211 לסה"נ).

מחוץ למתחם המצודה, עדיין בפסגת התל, בנויים מתקני בטון מאורכים המהווים בעצם את שרידיו של מפעל המים מתקופת המנדט הבריטי (1936), ששימש לשאיבת מי מעיינות הירקון והעלאתם לירושלים. מסביב פזורים מבנים שהיו חלק ממחנה צבאי בריטי שהוקם במקום לצורך הגנה על מפעל המים.

הריאה הירוקה
פירצה בגדר, בפינתו הצפון-מערבית של המתחם המגודר, מפרידה בין חומות האבן ותלי הבטון ההרוסים לבין הריאה הירוקה המכילה בתוכה את מעינות הירקון הזורמים כמה מאות מטרים מערבית לנו. לאחר שהצלחנו להשתחל מבעד לפירצה הלכנו מעט על שביל העפר, ומכאן לא עבר זמן רב עד שמצאנו עצמנו בלב סבך קני הסוף ושיחי הפטל, שבמרכזו נמצאת האטרקציה העיקרית - בריכת הנופרים. הנופר פורח בחודשי האביב-קיץ בפרחים צהובים ומרפד ביופיו את מי הירקון (שכאן נראו לנו נקיים מתמיד).
בעבר היה כאן שביל עץ מעל הביצה עליו ניתן היה לטייל אולם הוא נהרס ברבות השנים. למרות הכל ניתן עדיין להתרשם משרידי הצמחיה הנפלאה שהיתה פרושה בעבר לכל אורך הירקון והוכחדה בזכותנו, המין האנושי, לטובת עוד קניון זכוכית מפואר.

בין השנים 1921-1922 נבנה ע"י גדוד העבודה גשר מעל נהר הירקון, אולם עם סלילתה (לאחרונה) של מסילת הרכבת החדשה בין ת"א לראש העין נהרס הגשר והוחלף בגשר מודרני. בסמוך לגשר נמצא הפילבוקס - הוא עמדת השמירה שנבנתה ע"י הבריטים על-מנת להגן על הגשר מפני התקפות של ערביי הסביבה (במיוחד בין השנים 1936-1939 בימי המרד הערבי הגדול).
עברנו מתחת לגשר הרכבת והנה אנו מוקפים בעצי אקליפטוס ענקיים הפרושים על המדשאות סביבנו.

על גדות הירקון
בסמוך לשער הכניסה לגן לאומי מקורות הירקון נמצאת חצר קסאר. במקום זה ניסה ערבי בשם אבראהים קאסר להקים חוה חקלאית בין השנים 1832-1840. הפרוייקט נכשל ובשנת 1895 נרכשה האדמה ע"י הברון רוטשילד והועברה לידי מתיישבי פתח-תקוה. בין השרידים שנותרו במקום בולטים שער החצר, באר האנטיליה ובריכת המים.
בתחומי הגן נמצאת גם טחנת מיר, ששמשה את תושבי האזור עד לתחילת המאה ה-20. הטחנה גדולה מאד, ובין השאר התגלו בה 13 זוגות אבני ריחיים שהונעו באמצעות זרימת מי הירקון. על אחת ממרפסות העץ הניצבות על גדת הנחל הבחנו בשני מבנים גדולים. האחד הוא בית המשאבות שממנו יורד צינור עבה לתוך הירקון ובאמצעותו נשאבו מי הנחל. בסמוך לו ניתן להבחין במבנה החוה עצמו ששימש למגורים.
פסיעות מספר בהמשך הנחל ניתן להבחין בסכר מדידה של נציבות המים ששימש למדידת מפלס המים בנחל. בסמוך לו סוכך מעל המים עץ יפהפה ונדיר בארצנו - ברוש הביצות.

בית הבטון
בהמשך נסענו לעבר כפר הבפטיסטים, חלפנו דרכו והמשכנו בדרך עפר לשדות שמצפונו. בשולי הכביש הראשי שבין צומת ירקון לצומת קסם ניצב מבנה בטון מוזר. זהו בית הבטון הראשון בארץ שנבנה ב- 1913 ע"י הארכיטקט דניאל ליכטנשטיין. המבנה מכונה גם "בית השואבה" שכן שימש בעבר כבית משאבות לשאיבת מי הירקון לצורך השקיית פרדסי פ"ת. המבנה מעניין שכן הוא השתמר בצורה מצוינת ועשוי כולו מבטון גולמי.

מכאן, תוך שניות ספורות, נטשנו את חיק הטבע ובחרנו במחלף הראשון שנקרה בדרכנו על-מנת להתערבב חזרה בתוך חיקו של גוש דן.

ולסיום, הצעה נוספת לפירוש המילה גוש על-פי אבן שושן: "אזור מיוחד, ישובים או בניינים הסמוכים זה לזה".